״ועכשיו לאן/ وإسا لوين״?

ועידת ״הארץ״, עיריית חיפה יחד עם גבעת חביבה, דנו באתגרים הקיימים בחברה המשותפת בזירה הארצית, המקומית והאזרחית

יום רביעי | 05.01.2022 | 9:00 |

תכנית הועידה כאן

  • על הקמת הממשלה החדשה וגל הפשיעה שהם רק חלק מהאירועים שאילצו אותנו לחשוב מחדש בשנה החולפת

  • על היחסים המורכבים בין יהודים לערבים בישראל

  • מנכ"לית גבעת חביבה מיכל סלע: " צריך להבין שאי ידיעת עברית ברמה גבוהה היא לקות כלכלית ותעסוקתית בישראל, ואי ידיעת ערבית מדוברת ברמה גבוהה היא לקות אזרחית ופוליטית. "

זרקור על החינוך- כנס הארץ לחברה משותפת – מיכל סלע

שלום לכולם, 

תודה ל"הארץ" ולעיריית חיפה על השותפות בכנס הזה.. 

השקעה בחינוך היא הנושא שכולם מסכימים על חשיבותו. זהו הנושא ה"נכון", ה"צודק תמיד", הטוב המשותף המוחלט. ועדיין, יש פער עצום בין ההבנה בחשיבות החינוך כפתרון לבעיות רוחב לבין ההשקעה בו.

ברור לכולם שבמשברים רחבים, כמו משבר האלימות בחברה הערבית שהרגע עסקו בו כאן, מה שנראה כבעיה הוא בעצם התוצאה. האלימות בחברה הערבית היא תוצאה. תוצאה של שיטור לקוי, חוסר משילות, הזנחה, וחוסר שוויון בכל מישורי החיים. חלק גדול מהבעיה היא בעיית החינוך. אם צעירים בחברה הערבית, מוצאים עצמם מחוץ למערכת, ומסתובבים חסרי מעש, כאשר המפלט היחיד הוא זליגה לעבר עולם האלימות והפשיעה, הבעיה היא בחינוך.

הדבר נכון גם כאשר עושים זום אאוט ומסתכלים על יחסי יהודים וערבים בישראל באופן כללי. חינוך לחיים משותפים הוא אולי הנושא שבו הפער בין העיסוק של האזרחים בו לבין חוסר העיסוק של הממשלה הוא הבולט ביותר.

כולנו פגשנו במציאות הזו, במאי האחרון, כשהארץ שותקה בעקבות אירועים אלימים ומאורגנים, שצולמו ושודרו למליוני אזרחים רועדים ברחבי ישראל. בלב האלימות, באמצע מאי, פרסם מבקר המדינה דו"ח שעסק בחינוך לחיים משותפים ומניעת גזענות, וקבע כי הנושא הוזנח במשך שנים רבות.

המבקר הראה כי פחות מאחוז אחד מבוגרי בתי הספר בישראל השתתפו באיזשהו מפגש יהודי – ערבי חינוכי במהלך כל שנותיהם במערכת החינוך. זה אומר שכמעט כל תלמידי ישראל מסיימים תיכון מבלי לפגוש את בני הלאום השני. הוא גם הזכיר כי למשרד החינוך אין עד היום תוכנית אסטרטגית כוללת לטיפול בשסע החברתי והלאומי המדמם והאלים ביותר בחברה הישראלית, למרות שהמשרד הבטיח להפיק תוכנית כזאת כבר לפני 12 שנים.

הדו"ח המשיך והראה שאין השקעה תקציבית מספקת בנושא. רק כדי לסבר את האוזן, תקציב המפגשים החינוכיים בין תלמידים יהודים וערבים בבתי הספר בישראל עומד על סכום מגוחך של פחות מ2 מליון שקלים בשנה, ובשנים האחרונות מצטמצם בכל שנה.

כל זאת, במציאות בה נערות ונערי ישראל צופים בטלויזיה בפרעות ובלינצ'ים של יהודים וערבים ישראלים אלו באלו. אני חושבת שאין פער חינוכי גדול מזה במערכת החינוך הציבורית היום.

החינוך לחיים משותפים בנוי בעיקרו משני נושאים – שוויון, וחינוך משותף.

השוויון ברור. במקרה של החינוך בחברה הערבית, אי אפשר לצפות שצעירים ערבים ירצו ויצליחו להשתלב בחיי החברה והכלכלה בישראל ללא התערבות תקציבית מסיבית שתביא אותם לקו זינוק שווה לחברה היהודית. חשוב לזכור, עד לפני 5 שנים מדינת ישראל בת ה73, לא השקיעה אגורה שחוקה אחת בחינוך בלתי פורמלי בחברה הערבית. רק בשנים האחרונות התחילו להבין את חשיבות השליטה בעברית כדי להשתלב באופן מוצלח באקדמיה ובשוק העבודה בישראל, ובאופן כללי, מערכי החינוך, ההשקעה הכוללת ומצב בתי הספר בחברה הערבית מבטאים הפליה שיטתית של עשרות שנים. בעקבות שתי תוכניות החומש האחרונות ישנה מגמת שיפור, אבל הדרך עוד ארוכה וצורכי החינוך בחברה הערבית רחוקים מלהתמלא אפילו במובן התקציבי.

החינוך המשותף הוא נושא מורכב הרבה יותר, והנה הבעיה המרכזית: אנחנו רוצים ליצור חברה משותפת ואנחנו נלחמים על החברה המשותפת, אבל המציאות הישראלית היא של חברה מופרדת. לרמות הסגרגציה במערכת החינוך הישראלית אין כמעט אח ורע בעולם המערבי. מערכות החינוך הממלכתית, הדתית החרדית והערבית מופרדות לחלוטין. תוכנית הלימודים שונה, ושפת הלימוד שונה. רובנו בישראל חיים בנפרד, בערים מופרדות בשכונות מופרדות בקהילות נפרדות לחלוטין. יוצאות הדופן הן הערים המעורבות שגם בהן נשמרת סגרגציה חינוכית כמעט מוחלטת למרות עירוב גיאוגרפי ותרבותי.

מצד שני, אין לנו רצון למחוק זהות של אף קבוצה, או ליצור כור היתוך שישליט תרבות, דת ושפה אחת על כלל אזרחי המדינה דרך מערכת חינוך אחידה ודורסנית.

החזון שלנו צריך להיות אינטגרציה במובן של יצירת מרחב של חיים משותפים, תוך כיבוד השוני והזהויות השונות.  כדי שחזון זה יתממש, החברה הישראלית תצטרך לעבור שינויים מוסדיים ותרבותיים רחבי היקף ואם לומר את האמת חסרי תקדים. הדרך לשם עוד ארוכה, זה נכון, אבל יש כמה צעדים פרגמטיים, שאנחנו בגבעת חביבה שותפים להם, שיכולים לקרב אותנו למטרה הזו.

הדרך לעשות זאת היא קודם כל דרך הכרה, היכרות ומפגש. כל תלמידה ותלמיד ישראלים צריכים לצאת ממערכת החינוך עם היכרות מעמיקה של החברה הישראלית ובעיקר של הלאום השני שמרכיב אותה. היכרות כזאת יכולה להעשות דרך מפגשים חינוכיים ולימוד משותף שיהיה חלק ממערכת השעות הבית ספרית. בהערכות של תוכניות גבעת חביבה המפגישות תלמידים יהודים וערבים נמצא באופן חד משמעי שהתכניות מצליחות להפחית רגשות של זרות, ניכור וכעס, ולהגדיל נכונות למפגש עם החברה האחרת. התלמידים מדווחים גם על תפיסות חיוביות יותר ביחסם לשוויון במרחב הציבורי ולסולידריות בחברה הישראלית.

חלק אינטגרלי נוסף בהיכרות הזאת, הוא היכרות עם השפה והתרבות של הקבוצה השניה. בוגרי החינוך הממלכתי בישראל צריכים להיות דו לשוניים בעברית ובערבית, בנוסף לאנגלית ככלי תעסוקתי ואקדמי. צריך להבין שאי ידיעת עברית ברמה גבוהה היא לקות כלכלית ותעסוקתית בישראל, ואי ידיעת ערבית מדוברת ברמה גבוהה היא לקות אזרחית ופוליטית. לא מסובך להכניס לימודי ערבית מדוברת למערכת החינוך היהודית ועברית ברמה גבוהה לבתי הספר הערבים.

בנוסף, למרות הפרדת התלמידים על בסיס לאום במערכת החינוך, הדרך לקירוב וגיוון המערכות הנפרדות יכול להיות דרך צוותי החינוך וההוראה. קל יותר לגוון את חדר המורים הבית ספרי מאשר את הכיתות כיום. כבר היום ישנם מורים ומורים יהודים וערבים המלמדים בבתי ספר בחברה האחרת. אך זה קורה במספרים נמוכים יחסית. המטרה היא ליצור מרחב בית ספרי מעורב בו התלמידים פוגשים דמויות חינוכיות בוגרות וחיוביות מהצד השני. כך ניתן לנרמל את יחסי היהודים והערבים בבית הספר, וליצור קהילה משותפת בית ספרית.  גישה זו, שמנסה ליצור סביבה יהודית ערבית שמנרמלת את החיים המשותפים, קיבלה גם חיזוק בכמה מחקרים הטוענים כי היא מפחיתה גזענות ודעות קדומות, בין השאר במחקר מקיף שפורסם בשער מוסף הארץ ביולי האחרון ע"י ד"ר רוני פורת מהאוניברסיטה העברית. בדיוק לכן, גבעת חביבה ומשרד החינוך מתכוונים לפתוח בשנה הבאה תוכנית רחבה לחילופי מורים. התוכנית תאפשר למורות ומורים להחליף מקומות וללמד בבית ספר יהודי או ערבי למשך סמסטר. המטרה היא ליצור צוות מורים מעורב בבית הספר, לייצר קשרים בין צמדי בתי ספר סמוכים ולאפשר לחלקים גדולים מכוח ההוראה והחינוך לחוות ולהכיר את מערכת החינוך המקבילה. אנו מקוים שתוכנית זו תצמח, תקיף חלקים נרחבים מהחטיבות העליונות בישראל ותייצר נורמה חדשה בה כל תלמיד ישראלי פוגש דמויות חינוכיות משמעותיות מהחברה השניה.

 

אנחנו נוהגות לומר שתפקיד החינוך הוא לצייד את הצעירים בכלים שיאפשרו להם לשגשג בעתיד. בדר"כ אנחנו אומרות את זה בהקשר הטכנולוגי, ביחס לאופן צבירת הידע והניווט בעולם הדיגיטלי. אבל בישראל, חינוך לחברה משותפת הוא הכלי החשוב ביותר שאנחנו יכולים לתת לנוער שלנו. אין לנו מושג איך יראה העתיד. השנתיים האחרונות הוכיחו שאין כמעט מקום לתכנון, או להנחות מוקדמות על שוק העבודה, התעסוקה וההשכלה. אבל מה שאנחנו יודעות בודאות של 100 אחוזים זה שכל כל ישראלי וישראלית שיגדלו כאן, יחיו בחברה שלפחות חמישית ממנה מורכבת מאוכלוסייה ערבית. לשחרר אותם לעולם מבלי להכין אותם לחיים בחברה כזאת, זהו מתכון לאלימות, לזרות ולפחד. מערכת חינוך ששמה דגש על הרכב החברה, ועל האתגרים שהחיים בה מזמנים, תהיה כזאת שמצמיחה אזרחים המבינים לעומק את משמעות הדמוקרטיה הישראלית ואת ערך השוויון שעומד במרכזה. זו אמורה להיות מטרת העל של החינוך הישראלי.

 

במדיה: