לפני כעשור ליוויתי במשך שמונה חודשים את איתמר בן גביר במסגרת תחקיר לסדרת טלוויזיה. הוא לא נח לרגע. ליווה נוער וחינך צעירים. הכשיר עתודות, ארגן ימי כיף ובנה מאחזים של קרטון שעמדו שנייה וחצי, רק כדי להתרעם על פינויָם ולתת לנוער לחוש את העשייה. זו היתה התורה שלו, זו היתה השיטה. הוא צרב תודעה והכשיר צבא מאמינים, עיצב אידיאולוגית דורות של ילדים מסוממים משנאת ערבים. הוא בנה את עצמו לאט־לאט מלמטה, ובוודאי זה עלה לו לא מעט כסף, אבל הנה הוא כאן, חזק מתמיד ובעל סמכויות שיטור וכליאה בלתי מוגבלות. מבעיר את השטח וצופה בהנאה בלהבות. חלום בלהות.

בתחילת נובמבר שודרו בתוכנית "המקור" שני פרקים שעסקו באדם שלמדתי לעומק במשך שמונה חודשים. ולמרות הסגנון המוכר, גם אני צפיתי שמוטת לסת באופן שבו הוא רואה בי, בנו, פיונים במשחק שלו. לא מדברים עליו בחדשות? שולח יחידות משטרה להתעמר בתושבים ולהרוס בתים. חש בירידה בסקרים? מחריב זכויות אדם ורומס ברגל גסה כל חוק ונורמה אנושית. בכוח שצבר, בכוורת המסוכנת שהקים, בציניות האינסופית ובצמא הכרוני שלו לתשומת לב, בן גביר משלח את צבא השוטרים שלו — כן, היום אלו שוטרים — כדי לתקוף, לשסות, לבזות, להשחיר, להשפיל ולפגוע באזרחים תמימים, רובם ערבים, ולטעון שהם התחילו. מול יציע וירטואלי, המלא בצעירים שאת מוחם שטף במשך כשני עשורים, הוא בטוח בעצמו יותר מתמיד: במראה הוא רואה שר בישראל, עורך דין, שקפץ מעל לכל משוכה שביקשה להגן על בית המחוקקים מפני גזענות בוטה כגזענות שהפיץ כל חייו. מוקף בשונאי ערבים ושמאלנים המתגאים בדוקטרינות כליאה, טרנספר וירי נטול אבחנה בכל מי שאינו שייך למחנה שלהם, כולנו על הכוונת. אלפי רובים חולקו לאנשים בלתי כשירים, כדי לוודא שביום פקודה יהיה מי שילחץ על ההדק. כיצד תפעל הדמוקרטיה הישראלית מול הממצאים האלה? הבמה שלה עכשיו.

יותר מ–100 אלף ישראלים עזבו את ישראל מאז תחילת המלחמה. יש שכבר החלו לארוז כבר אחרי פרסום תוצאות הבחירות. הם אינם מוכנים לחיות במציאות שבה הרחובות מסוכנים לילדיהם, בתי המשפט אינם שומרים עליהם והדמוקרטיה מתמוססת לנגד עיניהם. אי אפשר להאשים אותם. בתחקיר "המקור" ראינו איך מי שעדיין כאן, שעדיין נאבקים על דמותה של ישראל ועל חייהם של ישראלים שנחטפו ממיטתם ונמקים במנהרות, נחשבים לאויב מסוכן בעיני האדם האלים הזה. אי אפשר שלא לחוש זעם על ההפקרה השיטתית שלנו לפופוליזם של בן גביר ושל חבריו, המשתמש בנו וזורק לפי צרכיו, כי שלומנו ורווחתנו מעניינים אותם כקליפת השום. אי אפשר שלא לחוש תסכול לאחר שלמרות ההפגנות המרשימות בדרישה לעסקת חטופים, ולמרות תמיכתן הצבאית והמדינית של מדינות המערב בתהליך, ממשלת הימין הקיצוני ההולכת ומקצינה עדיין תקועה כעצם בגרוננו.

באווירה הציבורית כיום לא פשוט לחנך חינוך פוליטי, להאזין לנרטיבים מרובים, לשכנע את הציבור שחברה ישראלית שוויונית שאינה גזענית היא לא רק אפשרית, אלא קיימת ומשגשגת בכל מקום שבו מאפשרים לה לעשות זאת. אבל זה אפשרי, וזה עובד. מול מבול השנאה והדה־לגיטימציה הנשפך על ראשם של ערבים ופלסטינים בישראל זה כשנתיים גילינו, שגם כשהריבון דוחק אותך לשוליים, מאיים על שלומך ומונע ממך הגנה, עושה לך דה־הומניזציה, מונע ממך תקציבים שאתה זכאי להם, מונע ממך תשתיות ודיור ומאיים על התעסוקה שלך — הציבור הערבי עודנו בוחר להיאחז בשותפות ולהיאבק על זכויותיו בישראל. קשרנו את גורלנו לחיות כאן יחד, מול הניסיונות הבלתי פוסקים לחסל את כל מה שבנינו. וגם כעת, בימים האפלים והאלימים האלה, אלפי בני נוער יהודים וערבים באים לתוכניות חינוכיות משותפות בכל שנה, וזוכים ל"צריבת תודעה" של שוויון ואחווה, ההפך הגמור ממה שעולל בן גביר במשך עשורים לצעירים בשטחים.

כל מי שצפה ב"מקור" ואינו ניזון מגביע התרעלה של בן גביר ושותפיו, כל מי שרוצה להציל את החברה בישראל, צריך להיות נחוש מתמיד במאבק על סדר היום הדמוקרטי ונגד הגזענות, במאבק למען השוויון בישראל, במאבק לשלום ולהסדר מדיני. אלו הם היעדים, וחינוך הוא הדרך הארוכה אך היחידה לשם.