הקומונה מחייכת / מוקי צור

      הסטיריקנים הם היורשים האמיתיים של אוכלי האדם טען ולטר בנימין. הם מורדים, מעוותים, לא מכירים בפשרות חכמות, נאחזים במומים והופכים אותם לדגל. אין הם מוותרים אלא בתרועת ניצחון על אויביהם המוכרעים.

      מה פלא שבחברה המאמינה בהיררכיה, המקדשת את חרטומיה וכוהניה יבקשו להקיא את הסטיריקנים, גם אלה של המילים גם אלה של הציור. אך כיצד ובמה יאחזו הסטיריקנים בחברה שיתופית, בזו המתפתחת בתנאי מצוקה ובזו המתקיימת ברווחה יחסית?

אין לנו הרבה עדויות על קריקטורות בחברות שיתופיות.

      דרכה של הקריקטורה ועוד יותר של הסאטירה המילולית והגרפית להפוך את עודף העוצמה לשבירות, לחשוף את החולשות. היא ממוקדת בפרטים הקטנים, היא גלאית שנונה של פראזות, שונאת מונומנטליות המתיימרת למחוק את הצורך לאזכר את קורבנותיה. בפירמידות לא נגלה קריקטורה של פרעה.

      לקיבוץ היתה הקריקטורה מלווה נאמנה. היא הופיעה כסם נגדי נגד היומרה, נגד תובענות היתר, הצביעות הנדבקת אל נוקשות רעיונית התובעת מחירים גדולים מדי.

את כוח הסאטירה העז היא הפעילה במאבק יחד עם העומדים בשער, של המבקשים תיקון חברתי, שלשמו יצאו מייסדי הקיבוץ לדרך. את ההומור היא הפעילה פנימה אל תוך המרקם הפנימי שנוצר.

      כך שונה העמידה בשער מהניתוח הפנימי, זו לוחמת מול כוחות גדולים, מערכות, עוולות פוליטיים וזו מבקשת להגן על אנשים מלחץ חברתי עודף, מאובדן של פרספקטיביות ועודף שיפוטיות.

      הקיבוץ החל בתנאי מחסור. בשנותיו הראשונות הוא קידש את העוני והכאב, אך הוא לא רצה כי דפוסים אלו יונצחו. היה בו חשש מעודף של נזירות, שתביא עמה מצוקה וייאוש. הקריקטורה הצביעה על הפינות האפלות של המחסור, אך גם ביקשה להאיר על כך שהחום האנושי, היחד, התרבות יכולים להחלץ. הדור השני שצומח יוכל לבנות מקום פחות תובעני ויותר רואה ברכה בעמלו.

      הקריקטורה ליוותה את אורח החיים הקיבוצי, את הנוהגים שאומצו, את המוסדות ואת האחראים – "בעלי התפקיד". בחום מיוחד ליוו עושי הקריקטורות את הילדים והילדות. הם שהצביעו על כך שאורח החיים החמור איננו מקודש. שהצמיחה וחן הנעורים אפשריים.    

      הקריקטורה הציבה ראי סולח, הזהירה בפני ההפרדות. היא היתה תפילה מחויכת לאי-קבלת אותם חזיונות של קיצוניות תובענית, שהיא צידה השני של הכניעה הזועפת למציאות. הקריקטורה גילתה את הפרטים הקטנים המאירים על עיקרים חשובים אך גם הזהירה מפני פולחן הצורות והפרטים.

      הקריקטוריסט היה לעתים גם הצייר האמן, גם איש הקישוט, גם המורה לאמנות ואפילו האיש הממונה על האסתטיקה של המקום והמועדים. בדרך כלל גם הופנו כלפיו ציפיות, שישתלב באורח החיים של פועל. האם הקריקטורה היתה מפלטו? כלי נשקו?

האם היה כאותם ליצנים במסורת, שהיו משוחררים מפיקוח-חברתי של הרשויות? האם באמת היה חופשי להזות ולבטא את המתחים בפורקן של הומור? בקיבוץ היה מותר לַצַייר הקריקטוריסט יותר ממה שהיה מותר למילה הכתובה, אך כאשר פגע בול ההדים היו חזקים מהדיה של המילה הכתובה. הוא לא היה כליצן החצר, המשמש כמרגל של בית המלוכה. הוא היה איש חופשי. לעתים כתב את מאמר המערכת בעיתון התנועתי או בעיתון המקומי.

      כדרכו של קריקטוריסט היה צייר הקריקטורות מגזים ומעצים פרטים, חושף התכוונויות נסתרות ומבטא את הקשר בין האופי לבין התפקיד. החברים בקיבוץ הוצגו ברישומיו בצד הרישומים ההומוריסטיים של מנהיגי הדור. לקריקטוראי הקיבוצי, שהיה בא לועידות לפגוש את "הידועים" בתנועה היה תמיד אוסף של קריקטורות של החבר בעבודתו כמטפלת, כבעל תפקיד בעבודה ובתרבות המקומית.

      הקריקטורה הקיבוצית עסקה ב"מצבים קלאסיים" המתרחשים בחברה הקיבוצית. היא שברה ציפיות הבל להפיכת הקיבוץ למעון ליפים מדי, למתנשאים קדושים ולצודקים יותר מדי. בצד כרזות הקוראות לנוער למטלות רומנטיות ולגילוי טיפוס אנושי, שפניו רק יפים הופיעו הקריקטורות שעיצבו טיפוסים של ותיקי קיבוץ בעלי פיזיונומיה אנושית בלתי גיבורית בעליל. בפערים הללו הקריקטוריסט מצא את הקרקע הטחוחה שיגדל בה ויוכל להעניק חום, ביקורת וראייה אנושית רחבה וסולחת.

       אולם במשך השנים חלו תמורות גדולות בחיי הקיבוץ. האימרה של החלוץ הזקן, "למצוקה יכולנו האם נוכל גם לרווחה?" הפכה לעובדה. רמת החיים בקיבוץ עלתה. הפילוג אכל כל חלקה טובה והחשד על רעיוניות יתרה היתה לרועץ. רבים מהקריקטוריסטים היו ליותר מקצוענים ופחות מחויבים כלפי ממסדים מקומיים וארציים. מצד שני, הרווחה שהגיעה לקיבוץ איימה על הצדק החמור. בפינות שונות של החברה התגלתה עוצמתה של הנוחות והשיפור האישי הנובע מעליית רמת החיים. היו כאלה שראו ב"סטיות" שהתגלו במהלך האיטי מן המצוקה אל הרווחה. הקיבוץ היה לתופעה מורכבת, ליברלית יותר מצד אחד אך אוטוריטורית יותר מבחינת יחסי מנהלים וחברים, מבחינת הקשר אל מנהיגים.

העמידה בשער כבר לא תהתה תמיד איך זה קורה שקורה מה שקורה, כי היא הורידה את סף הציפיות. לעומת זאת, המסר הפנימי היה דוקר יותר, פחות סלחני ויותר כועס. האם הקיבוץ נותר מה שהיה? חילוקי הדעות הפתוחים בקיבוץ על שינויים, פוליטיקה ותרבות, קבלתו את שפת התקשורת במקום את שפת הביטוי העצמי ושל היחד, כל אלה תרמו תרומתם לשינוי שחל גם בשפה, גם בתוכן של הקריקטורה הקיבוצית.

      עשרים וחמש שנים מצוי הקיבוץ במשבר. תקופה שהיא אולי הארוכה ביותר בחייו ההיסטוריים. בתחילה חשבו כי המוות הגיע. פתאומי. כחורבן. כסוּפה. אותות חזקים של אֵבֵל החלו להתגלות גם אצל הממונים על חוש ההומור. הסאטירה החלה להיות מופנית כלפי פנים. ההומור הופנה כלפי פני החברה המשתנה. בחוץ. הגילוי הפואתי של החוליות החלשות בקיבוץ תורגם כסימפטומים לסופניות. אך בשולי ההומור השחור של הקריקטורה הקיבוצית החדשה היו גם גילויים לכך שעדיין מחפשים כאילו לא התרחש המשבר. אלטרנטיביות נראית כאפשרות. חלומות לא פגו. ההומור לא בטל. הפעם לא כנחמה אלא כאמון בכוחם של החיים השיתופיים למסור מסר גם בשינוי התנאים.

                                                                                                                                 מוקי  צור

התערוכה מוצגת ב"גלרית השלום" של המרכז לאמנויות בגבעת חביבה

לכתבה בנושא בעיתון "הקיבוץ" ראו http://www.kibbutz.org.il/itonut/tnuati/060427_karikatura.htm