39 שנות חייו של חיים בראון הכילו מעשים ועלילות כשל איש שבע שנים. הוא נולד ב-1931 בבירות, בן בכור למשפחה מכובדת

בקהילת יהודי לבנון, ורכש חינוך יהודי, ערכים ציוניים, ועברית וצרפתית, בנוסף לערבית, בבית הספר "אליאנס".

כנער, וללא ידיעת הוריו, הצטרף לתא מחתרתי ציוני שגיבש שליח ישראלי מטעם השומר הצעיר, והמשיך לימודיו בבית ספר חקלאי, כהכנה לבאות, שלא שיתף בהן את הוריו. באוגוסט 1950 הוברחו חיים וחבריו לחופי חיפה. אחרי קליטתם בשער העלייה, נשלחו לרמת השופט, וכיוון שביקשו להקים קיבוץ משלהם, שמחו להישלח כהשלמה לקיבוץ מגידו.

40 שנה אחרי שמת, בפתאום, ב-1970, מונצח עתה סיפור חייו הקצרים והמלאים של חיים, בסרט "שמחת חיים" שיצרו בנו, אורי (50), ושתי בנותיו, רינה ואילה. בפרק הקיבוצי בסרט חיים הוא חבר בולט ואהוב במגידו, ומאושר בעבודת המטע. אחר כך, בכנס גרעינים בקיבוץ יקום, טרם הגיוס לנח"ל, הוא כובש את ליבה של שמחה בפריטה על מנדולינה, ויחד הם בונים ביתם בקיבוץ. לסגל מוסד "שומריה" הוא מצטרף כמדריך גדנ"ע, ובהמשך כמורה לערבית. וישנם בסרט גם אזכורים של תורנויות השבת בבית הילדים, שהיו חגיגה לו ולהם, ושפע תחביביו - גינון, אומנות וקריאה, ואהבת הבריות, הקיבוץ והשכנים הערביים, ושמחת החיים הגורפת. "באופן פרדוקסאלי" אומר אורי, "הסרט עושה טוב על הלב. בכמה הקרנות, הצופים מחאו כפיים".  

אורי, שהיה בן 10 כששכל את אביו (אמו הייתה אז בת 35), זוכר בעיקר בלבול ותחושת חסר כואבת. "בקיבוץ לא נהגו להפנות לטיפול נפשי, ואחיותיי ואני התמודדנו לבד, פחות או יותר. היינו צריכים, כנראה, לעבור את הגיל שבו אבא נלקח מאיתנו, כדי להרגיש מוכנים ובשלים לפתוח ולחשוף את הסיפור השלם על אבא, שכל כך מעט זכינו להכיר".

שנתיים אספו את החומר: מכתבים, פתקאות, וחפצים אישיים ששמרה אמא שמחה, עדויות ומסמכים מארכיונים שונים, סיפורים של חבר מלבנון, הדוד בצרפת, עיתונאי ערבי, ונוספים. "אבא", אומר אורי, "מצטייר בסרט כמי שחי חיים מלאים וגדושים בעשייה חיובית וערכית, כאיש מגשים, כקיבוצניק מסור, וכציוני.לנו, המשפחה, הסרט נותן תחושת התלכדות והעמקת שורשים, והופך אותנו לאנשים שלמים יותר. עכשיו אבא הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו, וכבר לא רק תמונת דיוקן בסלון".