בלי רעלות
כותרת משנה:
נכנסנו, התיישבנו זה
מול זה, בחנו אחד את השני. הם לא נראו שונים, בנות לא היו עם רעלות, לבנים לא היה
רובה או אבן ביד. הם אפילו דיברו בינם לבין עצמם, בשקט, בנימוס. ייחלנו שההרגשה
הטובה תישמר לנצח, תקווה שנגוזה מהר מאוד
מאת: ארטיום סקריפניק
אינסרט 1:
בדיעבד, גם מי שהיה מעודכן יותר ממני, לא הבין את מהות החוויה לקראתה הוא
הלך. חיכתה לנו שם המציאות הישראלית,
רוויה בשנאה, באטימות, טרור, מלחמות, גזענות, אפליה.
בחודש ינואר יצאתי עם משלחת
מ"תיכון חדש" לגבעת חביבה כדי להיפגש עם בני נוער ערבים. מכפר אכסאל שבעמק יזרעאל יצאו תלמידים כדי להפגש איתנו. אותה מדינה, שני
צידי הגורל. להגיד שלא התלהבתי מהדבר זה כמו לא להגיד כלום. אני בכלל שכחתי שאני
צריך לנסוע לאיזה שהוא מקום, ולא היה לי שמץ של מושג לקראת מה אני הולך. בדיעבד,
גם מי שהיה מעודכן יותר ממני, לא הבין את מהות החוויה לקראתה הוא הלך. חיכתה לנו
שם המציאות הישראלית, חתיכת מציאות, רוויה בשנאה, באטימות, טרור, מלחמות, גזענות,
אפליה. ויש עוד. אבל כשהגענו ל"דבר האמיתי", למפגש, הרגשתי שהכל נעלם. היתה
שתיקה. אני זוכר את הפעם הראשונה שנכנסנו לכיתה בה נערך המפגש, כיתה שהייתה במהלך היממה
הבאה מקום לגילויי לב, לריבים, לשקט חשוד. נכנסנו, התיישבנו זה מול זה, בחנו אחד
את השני, הם לא נראו שונים.
בנות לא היו עם
רעלות, לבנים לא היה רובה או אבן ביד. והם אפילו דיברו בינם לבין עצמם, בשקט,
בנימוס. המנחים החלו בהיכרות. משחקים שמטרתם הייתה לגבש ולחבר, אבל אי נעימות
והמתח היו חזקים מדי. כשביקשו מאיתנו להציג את השם שלנו, הכל התנהל כשורה עד שהגיעו
לבחור ערבי, שזז באי נוחות על הכסא, כשברקע היו קולות מצחקקים של חבריו. ואז הוא
שלף את שמו במהירות, קראו לו "ג'יהאד". דווקא התפרצות הצחוק, למשמע השם,
שברה את המתח. נכנסנו לשיחות סתמיות. כל ניסיון לשחרר לחצים ולהביע כאבים לא ממש
הצליח. העדפנו, באותה עת, לצחוק, להתחבר, ייחלנו שההרגשה הטובה תישמר לנצח. אלא שכשהצחוק
עבר, נותרה הרגשה מוזרה של חוסר איזון נפשי, לפחות אצלי. בסוף היום הראשון נתבקשנו
לדבר על זהויות, בקשה שהיוותה תחילת פירוק הבית המשותף. אנחנו, הישראלים, היינו
מאוד צפויים: אנחנו בני אדם, יהודים, ציונים, ישראלים. אבל מה קורה כשמהצד השני,
הזהות היא: ערבי, מוסלמי, פלסטיני? מפלס המתח עולה. "אם אתה פלסטיני, למה אתה
גר בשטח ישראל?", "למה את רואה את עצמך פלסטינית?" שאלו חלק
מהישראלים. לינא, בחורה מהקבוצה הערבית ניסתה לענות בכנות:" כי אני חשה
געגועים. אני רוצה לגור במדינה שלי". "אז מה עם היהודים? צריך לדעתך לגרש
אותם?". "לא, לא לגרש, פשוט, אתם לא מבינים, אנחנו רוצים לחיות
בפלסטין." הרבה אי הבנות היו שם,
הישראלים לא הבינו את הסיפור של הזהות הפלסטינית, לא הבינו בלשון המעטה, התעצבנו. לא
היו הרבה תלמידים מאכסאל שממש הביעו דעה. אני הנחתי שזו בגלל 
תחושת הדיכוי שלהם.
גם בדיאלוג, כביכול, בינינו לבין הערבים,
אנחנו היינו הדומינאנטיים. הרמנו את הקול, התווכחנו, שאלנו, דרשנו. הם שתקו, רוב
הזמן שתקו, לפעמים השיבו, בדרך-כלל בקול שקט. יניב תורג'מן מכיתה י"ב אמר שזה
בגלל היאוש שלהם. עכשיו, כשאני מסתכל אחורה, אני חושב שהיאוש משותף גם לנו. באותו
יום הלכתי מאוד פסימי לישון. לא נראה היה שום ניצוץ של תקווה באופק. הבנתי ששלום,
בו שני הצדדים רוצים, הוא כמעט מושג אבסטרקטי. למחרת התמונה הייתה טיפה שונה, למרות בתחילת
היום שני הצדדים היו כבר מותשים מלראות אחד את השני בלי הפסקה. נתנו לנו משימה
לעשות מדינה מושלמת, עם הסכם וחוקים משלנו. חילקו אותנו לקבוצות קטנות. יצא לי
להיות עם דליה ריהאם ואלי מהקבוצה הערבית, ועם רותם
מהקבוצה היהודית. גילינו שמאוד מפריע להם שהם לומדים עברית ברמה של 5 יחידות
ואצלנו לימודי הערבית הם מקצוע בחירה. מהר החלטנו, בשביל דורות הבאים, שהיהודים
במדינה שתקום ילמדו גם חובה ערבית, יהיו חשופים לתרבות הערבית והערבים יקבלו ייצוג
הולם במערכת החינוך. בנוסף יפתח ערוץ ערבי-ישראלי. כל הדברים הביאו אותנו להקמת
מדינה דו-לאומית. מדינה בה יחיו ערבים ויהודים, כל אחד תחת סמלים, דגלים והמנון
משלו. הכל ממש יפה וטוב. 
התפשרנו בכל כך הרבה
דברים אבל היינו מרוצים. ואז, נתקלנו בעובדות קשות, אשר בלמו את האפשרות להמשיך את
ההסכם המשותף. חוק השבות, למשל, זכות השיבה של הפלסטינים –כן או לא? אולי נסכים
שיחזרו בתנאי שיכירו במדינת ישראל? אבל אז
נקבור את החלום הציוני, לא חשוב, העיקר להגיע להסכם. ומה יהיה על הגיוס
לצה"ל, האם אפשר להכריח את הפלסטינים להלחם נגד אחיהם, ואם לא, אז כיצד ייווצר
כאן שוויון? דליה הציעה פתרון מאוד יפה, בזכות תמימותה הרבה. "אני אדבר איתם
שלא יהיו מלחמות. אם נחיה בשלום, למה שיהיו מלחמות?" רעיון כל כך יפה. למה
לא? ובכך הקמנו מדינה הכי לא קיימת בעולם, בה חיים שני עמים, שכל אחד מהם גדל ולמד
לשנוא את שכניו, אבל לנו לא היה אכפת לשכוח מכל הרוע הזה ב"גבעת חביבה".
לנו היה חשוב לצאת עם מדינה ביד. מדינה שכולנו היינו רוצים לחיות בה. האומנם? מי
באמת מאיתנו היה מסכים לחיות במדינה לא יהודית, אלה יהודית-ערבית? מי היה מסכים שיחייבו
את ילדיו ללמוד ערבית, ולתמוך בזכות השיבה של הפלסטינים? זאת היתה באמת התאבדות
אפילו במונחים של משחק סימולציה. "רק שתדעו שכולנו ממש צבועים" אמר אחד
התלמידים מ"תיכון חדש" כשעלינו לאוטובוס בדרך הביתה. הוא כל כך צדק.
אנחנו מתגייסים עוד פחות משנה, זה או אנחנו או הם, ובמלחמה הבאה לא נרצה להפסיד,
ועד אשר לא נהייה בטוחים שהצד השני רוצה שלום גם לא נסכים להתפשר. כל אחד חזר
למקום שלו, לעולם שלו, בו הוא שמאלני,ימיני, מרכזי. בטוח שנזכור את התלמידים
מאכסאל, אבל אנחנו זה אנחנו והם תמיד ישארו הם. תמיד יהיה את הצד שלנו, לנצח יהיה
את הצד שלהם. אני לקחתי דבר אחד מהמפגש הזה, אויב הוא רק זה שמכריז על עצמו כאויב
ויש אנשים שלא רוצים לראות בי את האויב שלהם. הגעתי לתובנה שיש הרבה אנשים שרוצים
שלום. חשוב לי, ברמה האישית, להיות אדם של שלום. לא משנה מי אני, מי הוא, נגד מי נלחמים,
תמיד צריך לזכור שבצד השני יש עוד מישהו, שגם לו נמאס מכל המהומה וגם הוא מייחל שלום.