גבעת חביבה – סדנאות יהודים-ערבים
הצעה למבנה חוברת הכנה, רקע ופעילויות למורים בביה"ס.
תוכן עניינים
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
א. האזרחים הערבים במדינת ישראל – רקע כללי, נתונים
והשלכותיהם:
נתונים מספריים, הם בסך הכול נתונים. את
המשמעות לנתונים – מעניקים אנשים אשר להם השקפות עולם ודעות מהן נובעות ההשלכות
המיוחסות למספרים.
יש
המהלכים אימה על הציבור היהודי בהשתמשם במושגים כמו "איום דמוגראפי",
"פצצה מתקתקת" ושאר דימויי מלחמה, ויש המתמקדים בשפת ההזדמנויות
והאתגרים, אפשרויות השילוב וההיכרות ההדדית בין אזרחים ישראלים שמוצאם, דתם
ותרבותם שונים ומגוונים.
הסטטיסטיקה אם כן, מוסרת לנו כי האוכלוסייה
הערבית לסוגיה והמוסלמית בעיקר, הופכת לחלק משמעותי ביותר באוכלוסייה הישראלית
מבחינה מספרית לפחות, והדור הצעיר הערבי הופך משמעותי עוד יותר.
מיהם אותם אזרחים ערבים של המדינה? מה מעמדם
האזרחי והחוקי? כיצד משפיעה ההיסטוריה של המדינה מאז היווסדה, על יחסי האזרחים
היהודים והערבים?
על כך במספר נתוני יסוד:
<חזרה
לתחילת החוברת>
א.1. תקופות משמעותיות
בהיסטוריה של ערביי ישראל:
1948 עד 1967: במהלך "מלחמת 48' " הופכים הערבים מרוב
למיעוט במדינה החדשה, חלקם "פליטים בארצם" (לדוגמה הכפר עין חוד), חלקם
"נפקדים נוכחים". ממשל צבאי מוטל על כל היישובים הערבים עד 1966.
בפוליטיקה: צייתנות לממשלה ולמפלגת מפא"י, קשרי השלטון נעשים באמצעות
"מוכתארים" ושייח'ים. המפלגה הקומוניסטית היא אופציה של שוויון,
מושכת צעירים רבים ומאפשרת לימודים גבוהים בארצות "הגוש הקומוניסטי".
1967 עד 1973: ביטול הממשל הצבאי, ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים,
ממחיש כי היא עובדה קיימת וכדאי לנסות ולהשתלב. המעורבות בחיי המדינה רבה יותר,
וכך גם בפוליטיקה הארצית. במקביל לכך, מבצעת המדינה הפקעת קרקעות רבה ביותר
בעיקר באזור הגליל, ודבר זה פוגע אנושות בציבור הערבי שרובו כפרי ומתפרנס מחקלאות.
מתפתחת תופעת ה"יוממות": יציאה לעבודה
מחוץ לכפר כשכירים, וחזרה עם ערב. זה מחליש את מעמד המשפחה ומחליש את הכפרים.
1976 ושנות ה-80: תקופת "ייהוד הגליל" מביאה לעוד
הפקעות קרקע המביאה להתפרצות "יום האדמה" הראשון ב 30
במרץ 1976, הפגנות בגליל ובאזור ואדי ערה מסתיימות בשישה הרוגים.
אירוע זה הפך ליום המצוין מדי שנה ומסמל אחדות
של ערביי ישראל. בשנים אלו מתחילה להיווצר הנהגה חדשה המבוססת על צעירים משכילים
המעורים בחברה הישראלית – "הדור הזקוף". בפוליטיקה צומחות
מפלגות ערביות הנאבקות על שוויון אזרחי.
שנות ה-90: ה"אינתיפאדה" הראשונה (דצמבר 87') מחזקת את
רגשי ההזדהות עם הפלסטינים ב"שטחים", אך למרות זאת אין כמעט פעולות
"חתרניות" של ערבים ישראלים. לאחר "הסכמי אוסלו" מתחזקת
האופטימיות, בנוסף למדיניות "העדפה מתקנת" של רה"מ רבין, הבונה
תכניות ארוכות טווח לחיזוק הכלכלה והחינוך במגזר הערבי.
מנגד, מתחזקת "התנועה האסלאמית",
אשר מסייעת לשכבות חלשות ובונה מסגרות חינוכיות, מתחזק תהליך "חזרה
בתשובה" בקרב צעירים מוסלמים, בין השאר בהשפעת המתרחש ב"שטחים",
ומתחזקת הזהות העצמית של בדואים ודרוזים.
2000 והלאה: "אירועי
אוקטובר 2000": תהליך השלום התקוע, אכזבה משינוי המדיניות לאחר רצח רבין,
תחושה של "דה לגיטימציה" למפלגות הערביות בכנסת, התחזקות התנועה
האסלאמית בצד אבטלה גוברת – כל אלה
מביאים להתפרצות אלימה שהחלה עם עלייתו של
ראש האופוזיציה – שרון, להר הבית בירושלים. הפגנות אלימות הסתיימו ב 13 אזרחים
ערבים הרוגים, ורק לאחר לחץ ציבורי כבד, הוחלט להקים "ועדת חקירה"
שתבדוק את השתלשלות האירועים. "ועדת אור" מוציאה דו"ח המתאר
את מצב האפליה כנגד הציבור הערבי לאורך שנים רבות, אך מסקנותיה בנוגע לאחריות על
פגיעות בנפש בהפגנות לא סיפקו את הציבור הערבי, והמלצותיה לתיקון מצב האפליה לא מומשו
עדיין.
במקביל,
נמשך תהליך המכונה "ישראליזציה": רצון להשתלב במדינה בכל תחום,
היכרות מעמיקה עם החברה הישראלית, המביאים גם לתביעות לשוויון אזרחי – שילוב
אזרחים במשרות ציבוריות וממשלתיות, השוואת תנאים ותשתיות, ייצוג פוליטי והקצאת
משאבים נדיבה יותר.
2006:
כמות הסטודנטים הערבים עולה
בהתמדה, אך האבטלה מחריפה את תחושות התסכול.
מסקנות
"ועדת אור" שחקרה את אירועי אוקטובר 2000 עדיין לא מומשו בכל הקשור
להמלצות לשיפור מצב השוויון במדינה.
נמשכת
בעיית "הכפרים הבלתי מוכרים" בעיקר בקרב הבדואים בנגב, תוך שיפור בקצב
ההכרה ביישובים ערבים בגליל
"מלחמת
לבנון השנייה" הביאה לפגיעות באוכלוסייה הערבית בצפון, כאשר רובם של היישובים
הערבים לא היה מצויד במקלטים או חדרי ביטחון.
תמורות פנימיות בחברה הערבית:
א.
מעבר מחברה כפרית המקיימת מחקלאות – לחברה המבוססת על עבודה שכירה ועל השכלה,
מביא לשבירת נורמות ומסורות משפחתיות, ההנהגה אינה נתונה עוד בידי הזקנים או אבות
המשפחה.
ב.
הדור הצעיר מורד במוסכמות, מתקומם נגד הכניעות של הוותיקים כלפי הממסד, מתנגד
למגבלות החברתיות והדתיות-מסורתיות. המרד מתבטא גם ביציאה כנגד הממסד הישראלי
ובמיוחד "רשויות הביטחון" המעורבות בחברה הערבית.
ג.
עליית המודעות העצמית, ההשכלה, היציאה לערים – מביאה לשינויים חברתיים
ותרבותיים, ביניהם יותר עצמאות של נשים ונערות.
ד.
ההשכלה, היכרות עם החברה היהודית, ההשתלבות
באוניברסיטאות – אלה מביאים גם לתסכול כתוצאה מדחייה מצד החברה היהודית,
ולחיזוק זהות ערבית או מוסלמית.
אירועים שהשפיעו על יחסי
המיעוט הערבי והמדינה:
פרשת הכפרים איקרית ובירעם: שני כפרים נוצרים בגבול הלבנון, אשר תושביהם נצטוו
ע"י צה"ל לצאת מהם במלחמת העצמאות לתקופה מוגבלת. למרות ההבטחה שיורשו
לחזור לבתיהם לאחר המלחמה, לא חזרו עד היום עקב סיבות ביטחוניות ואחרות. מספר ראשי
ממשלה והחלטות בית המשפט העליון קבעו מחדש את זכותם לשוב לכפריהם, אך אלה נהרסו
לחלוטין וההבטחה לא מומשה עד היום.
חוק נכסי נפקדים: החוק קבע כי נכסיהם של מי שהיו על אדמת אויב בעת הכרזת
המדינה, יעברו ל"אפוטרופוס על נכסי נפקדים". עקב כך, ערבים רבים שברחו
בזמן המלחמה וחזרו לאדמותיהם לאחר סיומה, גילו כי בתיהם ושדותיהם הוחרמו והועברו
לרשות המדינה.
פרשת כפר קאסם: טבח 49 מתושבי הכפר, ערב מבצע סיני ב 1956. עוצר הוטל
על הכפר והתושבים החוזרים מהעבודה לא ידעו על כך. חיילי משמר הגבול באחת הכניסות
לכפר, ירו בפקודה והרגו את כל החוזרים.
תנועת "אל ארד" (האדמה), 1959: ארגון פוליטי שהוקם במטרה לייצג את ערביי
ישראל, שאיפותיהם הלאומיות והגנה על הקרקע מפני הפקעות. כאשר ניסה להתמודד בבחירות
כמפלגה, נפסל ונאסר בחוק, ע"י שר הביטחון.
"תכנית המצפים" (שנות ה-80): התכנית הוגדרה כ"ייהוד הגליל",
ולמרות שהביאה לגידול האוכלוסייה בגליל ותוספת תשתיות ציבוריות ותעסוקה, עדיין
נראתה כהעדפת היהודים מצד המדינה, בעיקר לאור העובדה שהיישובים הקהילתיים – דגם
חדש של התיישבות, סגורים בפני מועמדים ערבים.
שאלת האזרחים הערבים במדינה מחוברת בדרך כלל
למה שמכונה "השסע הלאומי". מקובל למנות שני גורמים עיקריים ליצירת השסע
האמור:
א.
המצב הביטחוני שעיקרו מאבק בין ישראל לשכנותיה הערביות, ובשנים
האחרונות התחזקות המאבק בין הפלסטינים ב"שטחים" לבין המדינה. ערביי
ישראל מהווים חלק מהאומה הערבית הגדולה ובתוכה חלק מהעם הפלסטיני. כאזרחים במדינה,
נמצאים הערבים בדילמה קשה של זהות בעוד מוסדות המדינה נוטים להתייחס לציבור הערבי
במידה רבה של חשדנות.
ב.
הגדרתה של המדינה כ"מדינה
יהודית", המעניקה עדיפות ברורה לתרבות היהודית,
ומביאה לאפליה מוסדית ונמשכת של המדינה נגד אזרחיה הערבים הבאה לביטוי בתחומים
שונים כמו סמלי המדינה (דגל, המנון), חלק מחוקיה (חוק השבות, חוק שעות עבודה
ומנוחה, חוק מקרקעי ישראל ועוד). עניין זה מקשה על הזדהותם של האזרחים הערבים עם
המדינה בה הם אזרחים אך לא בני הלאום היהודי.
מספר
נתונים להמחשת השסע הלאומי:
חינוך: 51.5 אחוז ממסיימי שנתון 2002 היהודים היו
זכאים לבגרות, לעומת 34 אחוז מקרב הערבים.
כלכלה: קרוב ל 80% מהיישובים ברמה הכלכלית הנמוכה
ביותר בארץ הם ערבים.
כמות הערבים בשירות
המדינה הוא כ 5% מן העובדים אף שהם מהווים כשישית מהאוכלוסייה.
(הנתונים מתוך ספר הלימוד באזרחות, הוצאת "גשר"
מפעלים חינוכיים ו"רכס", 2006)
שאלת הקרקעות:
"כאלון נישאר כאן, כסלעים, כחורשות הזיתים
על גבעות ארצי..." (סאלם ג'ובראן, 1969)
הערבים שנותרו בארץ לאחר תום מלחמת העצמאות,
קשורים באופן הדוק לחוויית הפליטות, אך בגרסה שונה מעט מזו של הפליטים מחוץ
לגבולות המדינה. ה"היצמדות" לקרקע ("צומוד" בערבית),
הפכה למרכיב מרכזי עקב הפסד מאות אלפי דונמים של קרקע כתוצאה מהפקעות נרחבות,
הפיכת שטחים רבים ל"שטחי אש", ועקב העובדה שרבים מהערבים הפכו
ל"פליטים בארצם" כאשר נותרו במדינה, אך כפריהם ואדמותיהם נלקחו מהם. כך נוכל
למצוא פליטים מכפרים כמו איקרית ובירעם המתגוררים בגליל מחוץ לכפריהם,
תושבי עין חוד למרגלות הכרמל שהכפר המקורי שלהם הפך ל"כפר האמנים עין
הוד", או פליטי ספורייה שעל חורבות כפרם נוסד מושב ציפורי והם עצמם
חיים יחד בשכונה אחת בעיר נצרת הסמוכה.
מרכיב הקרקע אם כן, הפך מרכזי מאוד באמנות,
בשירה ובספרות, ואף בפוליטיקה. הניסיון הראשון להקמת מפלגה לאומית ערבית-ישראלית,
היה בהקמת מפלגת "אל ארד" (האדמה) ב 1964. המפלגה נאסרה על פי חוק.
"יום האדמה" המצוין ב 30 במרץ בכל שנה מאז 1976, הפך ליום
חג לאומי של ערביי ישראל, וארגונים רבים עוסקים במאבק לשמירת האדמות הערביות,
בעיקר באזורי הגליל והנגב, שם נמצאים ריכוזי האוכלוסייה הערבית הגדולים, ושם,
בניגוד לערבים תושבי העיר, נודעת לאדמה משמעות בלתי מבוטלת.
על פי הערכות שונות, הופקעו מאז קום המדינה כ 60 אחוזים
מאדמות ערביי ישראל. רובן הופקעו למען התיישבות יהודית, מיעוטן לצרכי ציבור.
ההפקעה נעשתה בתוקף חוקים מנדטוריים וישראלים, וביניהם: תקנות הגנה (שעת חירום)
1945, המאפשרות הכרזה על "שטחים סגורים", חוק נכסי נפקדים
תש"י 1950, הקובע מיהו "נפקד" וקובע כי אדמות נפקדים תועברנה לידי
המדינה, וחוק יסוד מקרקעי ישראל (1960), הקובע שקרקעות המדינה (כ 90%)
יישארו "רכוש הלאום היהודי".
שאלת הזהות
"לבטי כערבי-ישראלי נובעים מן העובדה שעמי שלי
נמצא במצב מלחמה עם מדינתי" (ח"כ עבד אל עזיז
זועבי)
"אם אני, שייח' עבדאללה נימר דרוויש, אומר שמדינת
ישראל היא מדינתי, אני עובר על החוק הישראלי, כי החוק הישראלי קובע שמדינת ישראל
היא מדינתו של העם היהודי".
(שייח' עבדאללה נימר דרוויש, מנהיג התנועה האיסלאמית).
"אני פלסטיני-ערבי מבחינת שייכותי הלאומית, אך
ישראלי מבחינת שייכותי האזרחית" (ח"כ מוחמד וותד).
סוגיית הזהות של ערבים-ישראלים היא מסובכת ביותר, עקב
מספר עובדות:
- הערבים
הישראלים הם מיעוט חדש. עד
פרוץ מלחמת העצמאות הם מנו כשני שלישים מאוכלוסיית ארץ-ישראל, והפכו למיעוט
בפרק זמן קצר ביותר.
- הם מיעוט
"סוציולוגי" הסובל מקיפוח כלכלי וחברתי עקב הגדרת המדינה כמדינה
יהודית.
- הם מיעוט
המהווה חלק מהעם הערבי שהוא רוב באזור ונמצא במצב מלחמה עם מדינת ישראל.
כך נוצר מצב בו יש לערבי הישראלי מספר
"מעגלי זהות" – ישראלי, פלסטיני, ערבי ומוסלמי. לתוך המצב המורכב הזה יש
להוסיף את זהותם של ערבים דרוזים, נוצרים, בדואים, ואף צ'רקסים, שאינם תופסים עצמם
כערבים, אך מתקבלים ככאלה בקרב החברה היהודית.
תחושת השייכות למדינה או ללאום, השתייכות
אזרחית או לאומית, משתנה בהתאם לאירועים שונים ובהתאם למצב החברתי בארץ. ואולם
תמיד נשארת בולטת העובדה כי המדינה מוגדרת "מדינה יהודית", סמליה,
המנונה ותרבותה, הם יהודים, והיא איה מוכנה עדיין ליצור "זהות ישראלית"
שאינה מתבססת על לאום אתני יהודי. דוגמה בולטת לכך היא העובדה כי לא קיים עדיין
סעיף לאום "ישראלי" בתעודת הזהות הישראלית.
המעמד האזרחי של הערבים, שווה לזה של יהודים במדינה בתחומים רבים,
בעיקר בזכות לבחור ולהיבחר, וזאת חרף שנות הממשל הצבאי. עם זאת, חוקים רבים
ותקנות, יוצרים הבדלים משמעותיים המבוססים על הלאום היהודי. כך למשל בתחום
הכלכלי – מענקים וקצבאות מסוגים שונים, מותנים בהגדרה "יוצא צבא",
כאשר הפטור מגיוס חובה הונהג בהחלטת ובסמכות שר הביטחון ולא ביוזמת הערבים. "אזורי פיתוח" מוכרזים כמעט אך ורק
בהתיישבות יהודית בפריפריה, משרות ניהול בכירות בשירות המדינה סגורות כמעט לחלוטין
בפני אזרחים ערבים, ומשרות רבות במגזר הפרטי חסומות אף הן לערבים "מטעמי
ביטחון".
בתחום המגורים והבניה – יישובים קהילתיים במסגרת "ייהוד
הגליל" אינם קולטים חברים ערבים, קרקעות של קק"ל אינן ניתנות לערבים,
ומאז קום המדינה לא נוסד ולו יישוב ערבי אחד חדש, למעט העיירות הבדואיות בדרום,
שהוקמו כדי לקלוט את השבטים הבדואים שאדמותיהם הופקעו לטובת הקמת בסיסים צבאיים
בנגב לאחר הסכם השלום עם מצרים, ופינוי חצי האי סיני.
ניתן לומר לסיכום, שהמעמד האזרחי אינו שווה
בפועל, וחוסר השוויון הזה נוסף לתחומים אחרים – תרבותיים, לאומיים, ומקשה עוד יותר
על מגמות ההשתלבות של הערבים במדינה, לעומת תחושת הניכור הקיימת מאז הקמתה.
א.3 הרחבות בנושאים
הקשורים ל"ערביי ישראל":
קולם של הצעירים:
החברה הערבית בישראל היא חברה צעירה, יחסית
לחברה היהודית. הנתונים המספריים מראים כי בשנת 2003 היוו האזרחים הערבים במדינה
(דרוזים, נוצרים ומוסלמים) כ 19% מכלל האזרחים, ולעומת זאת מתוך הילדים
מגיל 0 עד 17, מהווים הערבים כ 26.6%.
לנתונים אלה ישנה חשיבות רבה על אופי השילוב
בין ערבים ליהודים. הדור הנוכחי של הצעירים הערבים שונה באופן מהותי מהדורות שקדמו
לו. הצעירים מעורים היטב בחיי הארץ, דוברים עברית רהוטה ברובם, בעלי מוטיבציה
ורצון להתקדם.
דווקא עקב המאפיינים המוזכרים כאן, ישנו
פוטנציאל לתסכול רב יותר מבעבר, עת היו הוריהם נוטים לקבל את עובדת היותם מיעוט
לאומי בארץ, וחלקם היו אף חדורי זהירות וחשש מפני עצמאות יתר, בזוכרם את ימי הממשל
הצבאי.
הדור החדש, ילידי שנות ה-90 משתלב באופן טבעי
יותר בחברה היהודית ומכיר אותה, ונמצא במקביל בעיצומו של מאבק בין-דורי אל מול דור
ההורים. הדור הצעיר מגיע להשכלה גבוהה, נשים וצעירים נאבקים על עצמאותם ושחרורם
מכבלי מסורת, ומנסים בה בעת לגבש את זהותם האישית והלאומית. כל אלה באים לביטוי
בפוליטיקה – הקמת מפלגות ותנועות פוליטיות הנאבקות להשגת יותר שוויון במדינה
וחיזוק מעמדם של נשים וצעירים בתוך החברה הערבית פנימה.
ביטויים לרצון להשתלב בחברה הישראלית, בצד
העמידה על הזהות האישית, נוכל למצוא אצל יוצרים ערבים צעירים בתחומי הפרוזה
והאמנות לסוגיה.
דוגמאות ליצירה של צעירים ערבים ישראלים:
"ערבים רוקדים" – מאת סייד קשוע (מודן הוצאה לאור, מושב בן שמן, 2002) – ספר
מעניין המתאר את עולמו של צעיר ערבי מהעיר טייבה, העובר ללמוד בפנימייה יוקרתית
בירושלים.
ערוצים של זעם – סרט תיעודי (בימוי: ענת הלחמי, מוסיקה: סאבלימינל ותאמר
נפאר, ישראל 2003, 72 דקות) – מפגש בין שני אומני ראפ, יהודי וערבי, והעימותים
ביניהם על רקע הלאומיות.
"הדור הזקוף" – דני רבינוביץ וח'אולה
אבו בקר (כתר הוצאה לאור,
ירושלים 2002) – הסברים ונתונים על הדור הצעיר הערבי-ישראלי.
עלייתה וצמיחתה של התנועה האסלאמית בישראל:
צמיחת הזרם האסלאמי החלה בעיקר בשנות ה-70
וראשית שנות ה-80, לאחר קריסת ברית-המועצות שהחלישה את המפלגות הקומוניסטיות אשר
שלטו בחברה הערבית הישראלית.
בנוסף לכך, מודרניזציה מואצת הביאה לשבירת
נורמות מסורתיות בחברה הערבית, ונוצר "חלל ריק" ומשבר זהות, שהביא לצורך
לשוב למסגרת בטוחה אותה מעניקה הדת.
התנועה האסלאמית מתבססת בעיקר על צעירים, רבים
מהם בוגרי לימודים אקדמאים, אשר עוסקים בפעילויות קהילתיות רבות, מאבק נגד צריכת
סמים ואלכוהול ופעילויות התנדבות, כל זאת בנוסף להטפה דתית, לימודי דת וחוגי העשרה
שונים המתקיימים במסגדים ופעילות פוליטית ענפה.
לתנועה האסלאמית שני עיתונים שבועיים והיא
מקיימת פעילויות ארציות בנושאים דתיים, ובנוסף לכך מממנת ומארגנת נבחרות ספורט
מסוגים שונים.
יכולתה הגבוהה לגייס תרומות וליזום פרויקטים
התנדבותיים בקהילה, מחזקת את כוחה בעיקר בתחומים בהם המדינה אינה נותנת תשובה
לקשיים במגזר הערבי, וכך עולה ומתחזק גם כוחה הפוליטי.
כפי שכותב מוחמד ריאן (1992): "הוקמו מרפאות
שסייעו בידי העניים והקלו על סבלם. אחר כך באה הפעילות הספורטיבית. תהליך הבניה
הזה השאיר עקבות במציאות של חיי עמנו. הוא עשה את התחייה וההתעוררות האסלאמית
לתופעה חיה שנמצאת עם האנשים בשוק, במכולת, במפעל, בבית הספר, בבית ובמסגד. התופעה
הזאת נלחמה ברשע באמצעות החכמה, ובצורה נועזת, היא עזרה לתועים בתשומת לב וחסות,
והפנתה עורף לקלי הדעת העקשנים והניחה אותם לנפשם, כשהיא מרגישה דאגה כלפיהם
ומקווה שיחזרו למוטב.." (בתוך: פפה
ואוסצקי 1992: 103).
בהשוואה לארגונים ותנועות פוליטיות אחרות במגזר הערבי,
ייחודה של התנועה האסלאמית הוא בין השאר בהחלטה אסטרטגית להתמקד פחות במחאה נגד
השלטון על הזנחת תחומים רבים בטיפול בציבור הערבי, ויותר בעשייה, תוך הדגשת המרכיב
הדתי וההשקפה המבליטה את האסלאם כדת חברתית הממלאת פונקציות ערכיות ומוסריות.
התנועה מציבה אלטרנטיבה ברורה לתומכיה: הקמת תשתית חברתית
של קהילה המספקת בעצמה את מה שהמדינה אינה מספקת, עקב העמדת המיעוט הערבי במקום
נמוך בסדר העדיפויות הלאומי. התחומים הרבים בהם עוסקת התנועה כפי שצוין, מביאים גם
חידושים אחדים: במכללה האסלאמית העל-תיכונית, יותר ממחצית הלומדים הן נשים. יש
סיוע ללימודים גבוהים בארץ ובחו"ל, פיתוח מורשת אסלאמית ופלסטינית, רשתות
כבלים פיראטיות, ועוד מגוון רב של פעולות. (פז 1999: 5).
סיכום ביניים: דעה
יהודית-ישראלית, על ערבים ישראלים:
"לו הייתי ערבי" –
יאיר לפיד (מתוך:
"לו הייתי ערבי", מעריב 13.10.00)
לו הייתי ערבי, לא ערבי שזורק אבנים בצומת כי
אני קצת מבוגר מדי בשביל זה, אלא ערבי כמוני. מתון, לא דתי, אולי אפילו עיתונאי,
עם ילד בן 13, הגיל המדאיג. (...) ערבי עם חיבור לאינטרנט, שקורא בבוקר את
"אל אהראם" ממסך המחשב ומחכה ללוויין כדי שיחבר אותו לטלוויזיה של
נסיכויות המפרץ, ערבי לא עני שקרא גם את פאבלו נרודה וגם את נגיב מחפוז ועדיין
שומר תקליטים ישנים של פריד אל אטרש (...) לו הייתי ערבי כזה, מה הייתי חושב על
היהודים?
הייתי חושב שהיהודים הם שקרנים. לא באופן פרטי
– שהרי אני מכיר כמה מהם היכרות חטופה, ואחד מהם, שפעם שתה אצלי בבית תה, אמר
אתמול בטלוויזיה שיש לו "חברים טובים בין הערבים" ולרגע חלפה בי מחשבה
תמוהה שאולי הוא מדבר עלי – אלא כקולקטיב. 52 שנה הם אומרים זה לזה שהם
"מדינה יהודית ודמוקרטית" בלי שעולה בדעתם שזהו פרדוקס. או שאתה דמוקרטי
או שאתה מבסס את קיומך על בסיס גזעי. שתי האפשרויות קיימות, אבל לא ביחד. אין
מדינה "לבנה דמוקרטית" או "מדינה דמוקרטית שליהודים יש בה פחות
זכויות". ומי כמוני יודע, בצער, שאין דבר כזה "מדינה מוסלמית
דמוקרטית". והשקר הגדול הזה (...) הוא האבא של כל השקרים הקטנים. של כל קווי
המים שלא חוברו, הקרקעות שלא הוחזרו, הביובים שלא תוקנו.
(...) לו הייתי ערבי, פליאה גדולה הייתה אוחזת
בי בכל פעם שפוליטיקאי ישראלי היה מסביר ש"מצבם של הערבים בישראל טוב יותר
מכל מדינה אחרת". קודם כל כי גם הם צריכים לדעת שזה לא ממש נכון, שישאלו את
הנספח המסחרי בקטאר. חוץ מזה, אם מצב כלכלי היה הדבר החשוב ביותר אז מה עושים כאן
היהודים? בקנדה לא טוב יותר? פרנסה היא דבר חשוב, אבל חופש והגדרה עצמית חשובים לא
פחות. אני כבר לא מדבר על זה שהגיע הזמן שהם יבינו שההבדל בין פלסטיני לסורי גדול
לא פחות מאשר ההבדל בין קיבוצניק מאשדות יעקב לבעל מכבסה יהודי במיאמי.
כל זה היה נכון לו הייתי ערבי, אבל אני לא. אני
אפילו לא מאמין שישראל יכולה לטעון ביושר שהיא "מדינת כל אזרחיה". (...)
אנחנו פה כי אין מקום אחר. זה אינו צדק אבסולוטי אלא צדק של יהודים. לא תמיד הוא
פוטוגני אבל אני מסרב להתנצל עליו. כן, הוא נשען על כוח. על מה רציתם שהוא יישען,
על אמנת ז'נבה? מצד שני, חיים בינינו יותר ממיליון אזרחים סוג ב'. אי אפשר להתעלם
מהם, אי אפשר להעלים אותם ובטח אי אפשר לצפות מהם שיחשבו כמו יהודים.
מטרות הפעילויות: לאפשר כניסה "רכה" לתכנית, לצמצם את האיום
אותו מעורר נושא הסכסוך באופן טבעי, לאפשר לבני נוער למצוא עניין אישי בנושא,
וליצור "בסיסי ידע" אשר יקלו על תחילת המפגש.
ישנה חשיבות רבה להכנה לקראת מפגש עם נוער ערבי, בשני
תחומים:
- ידע: תפקידו של הידע כפול – מצד אחד הוא מאפשר
הבנה טובה יותר של הצד האחר, חששותיו ותקוותיו, הוא מאפשר הבנה של הקשר בין
העובדות וההיסטוריה של הציבור הערבי בארץ, לבין עמדות חברתיות ופוליטיות.
מצד אחר, בסיסי הידע מהווים תחילת התמודדות עם
דעות קדומות, "עובדות" שלא נבדקו, סטריאוטיפים המבוססים בחלקם על עולם
ידע לא מבוסס בחלקו.
- הכנה נפשית
וחברתית – ההכנה היא
למעשה מעין "מפגש מקדים" – היכרות עם עולם של מושגים המקרבים מעט
את אותו זר שאנחנו עומדים לפגוש, אפשרות לדמיין כיצד יהיה המפגש
"החי", ויתרון מסוים של יצירת שפה משותפת ביתר קלות. מן הראוי
לזכור שהעיסוק בכל הקשור לערביי ישראל, הוא מועט ביותר או לא קיים כלל, ברוב
בתי הספר היהודיים בשכבות הגיל בהן אנו עוסקים.
כיצד להשתמש בפעילויות ההכנה:
מוצעות כאן פעילויות רבות יחסית, ומטבע הדברים
לא ניתן להעביר את כולן בכיתה. יתרה מכך – בכוונתנו ליצור עניין ומוטיבציה, ולא
להגיע למצב של גודש ועודף שיגרמו לרתיעה מעיסוק נוסף בנושא. לכן מוטל על המורים
לברור פעילויות בהתאם לשיקוליהם – משאבי הזמן, מידת העניין והידע בכיתה, והעניין
האישי של כל מורה.
פעילויות ההכנה נחלקות לשני סוגים: האחד – ידע
ועובדות, השני – סטריאוטיפים ונושאים חברתיים. מומלץ להעביר לפחות פעילות אחת בתחום
הרגשי-חברתי, ואם נוצר רצון לדעת יותר, כתוצאה מפעילות זו, לעסוק בבסיסי
ידע בעזרת הפעילויות המוצעות כאן.
בנוסף לכך, מומלץ להביא לכיתה חומרים ויזואליים
כמו "פלקטים" עם נתונים, מפת הארץ והיישובים הערבים, קטעי עיתונות
רלבנטיים וכדומה, שיהיו מעין תערוכה על קירות הכיתה בפרק הזמן של ההכנה ועד למפגש
עצמו.