כותרת: עושים שלום?

כותרת משנה:

שני מאיר הגיעה ל"גבעת חביבה" במסגרת מגמת תקשורת, למפגש עם בני נוער ערבים ישראלים. במשך יומיים, במהלך המפגש הקבוצתי, היא לא דיברה אפילו פעם אחת. היא השפילה מבט, כתבה, תיעדה כל מילה וחלק גדול מהזמן היא חשה כאבים בחזה. הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כך היא גילתה, הרבה יותר מסובך ממה שהיא חשבה

מאת שני מאיר

במסגרת פעילות מגמת תקשורת יצאנו כ- 30 תלמידים מכיתות י'- י"א למפגש בן יומיים עם בני נוער ערבים- ישראלים בגבעת חביבה. המטרה הייתה לנהל שיח קבוצתי ובמידת האפשר גם דיאלוג בין-אישי. במהלך הנסיעה לשם עברה בי מחשבה כי מפגש עם ילדים ערבים מראש לא מסתמן כחוויה קלילה ונעימה במיוחד, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה עצום ומשמעותי יהיה מפגש זה עבורי. הגענו לגבעת חביבה, התחלקנו לקבוצות, וניגשנו למפגש ראשון עם הילדים הערבים. נכנסו לחדר, שם חיכו לנו שני מנחים, אחד ערבי ואחד יהודי. תחילה עשינו סבב שמות ועדיין לא הרגשנו בשוני מיוחד. בסך הכול שמות, חשבנו. המפגש בהחלט היה מוזר והיינו יכולים להרגיש את המתח באוויר, אבל לא נרשמו הבדלים מיוחדים, לא בלבוש, לא במצב הרוח ולא בהתרגשות מהמפגש.

לשלום ולאחווה

עם התקדמות המפגשים החלה להצטייר מציאות שונה משלנו. לשמוע את הצד השני ממקורות אמיתיים ולא מטלוויזיה או מעיתונים, הייתה לעיתים חוויה קשה. שמענו שבשדה התעופה מסמנים את המזוודות שלהם ומזיזים אותם הצידה לתחקור. אחת התלמידות הערביות סיפרה שהיא יצאה עם בני נוער יהודים לייצג את המדינה בחו"ל, ובכל זאת בשדה התעופה עברה השפלה, כאשר הפרידו בינה לבין חבריה. אני מצידי לא דיברתי במפגשים, הייתי משותקת לשמע הדברים ולפעמים חשתי כאבים בחזה. כולנו שמענו בעבר על הסכסוך היהודי-פלשתיני, ואפשר לומר שרוב הקבוצה היהודית שלנו הגיעה עם עמדות שמאלניות, עם רצון "לשלום ולאחווה", אבל מעולם לא תיארנו לעצמנו עד כמה המצב שאנו נתונים בו בלתי אפשרי. כבר ביום הראשון נראה היה ששני הצדדים הולכים בדרך האמונה שלהם ודבקים באמת שלהם. מי יכול להכריע מי צודק? בתחילת המפגש השני, חילקו אותנו לתת קבוצות, המורכבות מיהודים וערבים גם יחד, ונתנו לנו דפים עם נושאי שיחה לדבר עליהם, במטרה שכל אחד יכיר את התרבות האחרת. מיותר לציין כי התקשורת בינינו הייתה קצת לקויה. הם ידעו עברית, אך התקשו לדבר באופן שוטף ונזדקקנו לעזרתו של אחד המדריכים, ואנחנו היהודים? אף אחד לא ידע ערבית. במהלך השיחה, נמצאו שני הצדדים סקרניים להכיר אחד את הצד השני ואת תרבותו.

שתיקה רועמת

ישבנו במעגל גדול, דפים רבים היו מפוזרים בתוך המעגל, וכל אחד היה צריך לבחור שלוש תכונות המשקפות את הזהות שלו, וסמל אחד. רוב היהודים בחרו להגדיר את הזהות שלהם דרך עמדה פוליטית [שמאל או ימין]- יהודים-ישראלים, ובחרו בסמלים שונים מצה"ל ועד פרחים. הערבים היו יותר נחרצים: הזהות הוגדרה כערבים-פלשתינים-מוסלמים, והסמל שבחרו כולם היה דגל פלשתין. רובם טענו כי הם חיים ב"ארץ פלשתינה הכבושה", וחלקם אף אמרו שהם לא מרגישים חלק מ"מדינת ישראל". במהלך המפגש הערבים לא הפסיקו לתקוף בטענה: "אנחנו היינו פה קודם, אתם גירשתם אותנו מהאדמות שלנו", והיהודים: "לא הסכמתם לחלוקת הארץ כפי שקבע האו"ם, זו בעיה שלכם". הטונים עלו ככל שהשיחות הפוליטיות העמיקו, ובשלב מסוים ישבתי שם פיזית אבל המחשבות שלי נדדו למקום אחר: כל צד חש צורך להגן על עצמו ועל זכות הקיום שלו, הרי ברור שרוב האנשים, יהודים או ערבים, לא קמים בבוקר במטרה להרוג. מי יכול להגיד מי היה פה קודם? מי יכול להוכיח את האמת שלו? מי יכול להחליט מי צודק? שוב ושוב נשאלתי בקבוצה בה הייתי, אם יש לי מה לומר. רצו להבין למה אני שותקת. רוב הזמן השפלתי מבט ועסקתי בתיעוד המפגש: כתבתי, ציירתי, הרגשתי. לו הייתי מסוגלת הייתי אומרת: אני באופן אישי שמאלנית, רוצה שלום, ולא שופטת אנשים ע"פ דתם, מוצאם או מינם. אני מסתכלת על כל אחד מבני הקבוצה הערבית שיושב לנגד עיני ושואלת את עצמי- 'למה לי מגיע, ולהם לא ?' לא חשבתי שהערבים יאמינו לי, לא הייתי בטוחה מה יחשבו עלי חברי לקבוצה היהודית. האופציה לשתוק היתה טובה מאוד עבורי.

הסתיים המפגש השני והחלה פעילות חד-לאומית. הקבוצה היהודית נשארה עם המדריך היהודי, והחלה להתדיין על החוויה שעברנו עד כה. הדעות בקבוצה היו חלוקות. היו מספר ילדים שטענו כי הם לא רוצים את הערבים בכלל בארץ, ואם תהייה לערבים הזדמנות "הם יזרקו את כולנו לים". רוב הקבוצה חשבה אחרת, שיש למצוא מקום לפשרה ולשלום. שוב החל ויכוח סוער, בו כל צד מנסה לשכנע את השני. היום הסתמן ככזה שלאן שלא הלכת נכנסת לקונפליקטים ולעימותים. יהודים נגד ערבים, יהודים נגד יהודים.

אופטימיות זהירה

בערב, כמקובל במפגשים כאלה, אורגנו עבורנו אירועי תרבות שכללו שעשועונים, חידונים, שירה וריקוד. זו פעם ראשונה שחדרה בי טיפה אופטימיות. מאחר והתחרינו קבוצות של יהודים-ערבים מול קבוצות אחרות עם אותו הרכב, גילנו ששיתוף פעולה הוא לגמרי אפשרי. "'מה, אנחנו לא יכולים לחיות ביחד?" שאלתי את יסמין, חברה ערביה מהקבוצה שלי, "בטח שאנחנו יכולים" היא ענתה. נרגעתי לזמן מה. בלילה הלכנו לישון כל אחד ואחת ומחשבותיו. חברותי לחדר (יהודיות, היתה הפרדה בלינה בין יהודים לערבים) הודו שאירועי היום השפיעו עליהן. אני הייתי מוטרדת במחשבות רבות ומגוונות, שנועדו למצוא פתרון לבעיה המורכבת הזו. כל כך רציתי לעשות שם שלום.

קמנו בבוקר, אכלנו את ארוחת הבוקר וחזרנו למפגש הקבוצתי. הפעם, קצת יותר מכירים, קצת יותר מעורים, עם הרבה יותר חוויות, והרבה פחות דעות מגובשות. במפגש נחשפנו באופן מעמיק יותר לאפליה שחשים הערבים במדינת ישראל. הערבים העלו את אירועי אוקטובר 2000, אירועים שבכלל לא ידעתי על קיומם לפני מפגש זה. אירועי אוקטובר 2000 הם כינוי לגל של מאורעות הפגנות אלימות שפרץ בתחילת אוקטובר 2000 על ידי ערביי ישראל, עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא. באירועים אלה נהרגו 13 ערבים - אזרחים ישראלים ופלסטיני אחד ששהה באזור, על-ידי כוחות הביטחון הישראלים. הזדעזעתי לחלוטין כשהבנתי במה מדובר, ועוד יותר שאירועים כאלה התרחשו במדינה ואני בכלל לא ידעתי עליהם.

אנחנו דור העתיד

שוב התחלקנו לתת קבוצות המורכבות מערבים ויהודים. הפעם חולקו לנו דפים, בעברית ובערבית עם נושאים שונים עליהם היינו צריכים לדון, כמו "חוק השיבה", "תנאי קבלה למקומות עבודה", "לימוד שפת הערבית והערבית לבגרות", ו "שירות צבאי חובה לתושבי המדינה". הרעיון היה לנסות לחוקק חוקים במדינה, שהם מקובלים על כולנו. אם להצביע על הנקודה הכי חשובה ומכרעת במפגש מבחינתי, הייתי מצביעה על הנקודה הזו. באיזשהו מקום, לאחר ההכרות, השיחה, ההזדהות, והרצון לשלום ולשיתוף שהתעוררו בי בעקבות המפגש הזה, הבנתי כמה בעצם קשה לוותר. מהצד שלנו, אם נסכים לשוויון זכויות מלא, ונוותר על הגדרת המדינה כ"מדינת יהודית", נסתכן באפשרות שנחיה כאן כמיעוט. האם אנחנו מוכנים לחזור לעבר ולהסתכן בהתחזקות תופעות אנטישמיות ואולי אף בהשמדת העם היהודי? הערבים, מבחינתם, לא רוצים לשרת בצבא, כי הם לא רוצים להלחם באחיהם הערבים, חלקם לא רוצים להיות בכלל חלק מהמדינה, אלא את המדינה כולה. יצאתי מהדיון הזה מבולבלת. הבנתי כמה הבעיה היא קשה ומסובכת, הרבה מעבר למה שתיארתי לעצמי לפני שהגעתי למקום הזה. המדריך הערבי אמר: "למטבע יש שני צדדים, ואף צד לא יכול לראות את הצד השני." אני חושבת שהוא טועה. גם כשאת מזדהה ורואה את הבעיה מהצד השני, אינך יכולה למצוא פתרון. "בסך הכל, אנחנו דור העתיד, ואנחנו אלה שנשנה ונחליט פה" אמרה אחת המשתתפות ושוב הפיחה בי מידה לא מבוטלת של אופטימיות. אני ואתה אולי יום אחד נשנה את העולם. האומנם?