עדי קפלן  ושחר כרמל

תערוכות פוליטיות אינן נחשבות באמנות הישראלית. הן בוטות מדי (למה לא מציירים פיגוע?). הן פלקטיות, כי זוהי אמנות מגוייסת, לא חופשיה, ותמיד בעלת תוחלת חיים קצרה שלאחריה היא הופכת ללא רלבנטית.

אנחנו בדעה הפוכה: אמנות ישראלית עד היום חייבת להיות פוליטית.

הישראלים, איך לומר זאת בעדינות, שטופי מוח. כל מוסדות החברה מספרים לישראלי אותו סיפור: אנחנו קורבן סידרתי, ארוך שנים. קורבן קדוש. מול זיו קודשינו דוהה, מחוויר ונעלם שובל ההרס שאנו מותירים אחרינו, ללא עקבות. אולם ההרס והעוול נמצאים בבסיס תחייתנו הלאומית.

ראשית, ברצוננו להשתתף בצערן של משפחות הנופלים ולשלוח איחולי החלמה לכל הפצועים באשר הם.

ארבעת ציורי ההרס (הציור הגדול ו- 3 המיטות) נעשו על-פי צילומים שנלקחו מארכיון המתעד את הפגיעות בזכויות האדם בשטחים הכבושים על-ידי מדינת ישראל. שמו של הארגון המפעיל את הארכיון נחשב קללה בפיהם של מחצית מאזרחי ישראל היהודים.

ציורי ההרס מתעדים את ההרס ולא את מבצעיו או קורבנותיו. הם טבע-דומם של אלימות ישראלית.

לתוצאות האלימות הפלסטינית, לעומת זאת, יש פֶּה בחברה הישראלית: פֶּה אדום ורך, בעל שפתיים בורקות, פעורות קמעה. זהו פיו של נער-חייל ישראלי פצוע. צלום של הנער הפצוע מופיע בעמודיו הראשונים של עיתון 'הארץ'. עורכי העיתון בחרו לפרסם דווקא את הנער הפצוע הזה, ודווקא את הצילום בו הוא נתפס מן הכתפים ומעלה, בתנוחה נשית מאוד, מתמסרת, המזכירה את ציורו המפורסם של וורמיר 'נערה עם עגיל פנינה'. וכך, בתודעת עורכי העתונים והציבור, מפלרטט דימוי הנער-החייל-הפצוע עם כרזות לסרטים ועם האומנות הקאנונית, ומשוּוק לחברה הישראלית באותה דרך בה משווקים כאן הכל, מציונות ועד סרט חדש.

ציור הנער הפצוע מתעד את הנעקד - אבל לא את העוקד ולא את מעמד העקדה. זהו דיוקן עצמי.

וכך עומדת זו מול זו הבעיה הפלסטינית, כפי שהישראלים מכנים אותה: דיוקן עצמי מול טבע דומם.

אוצרות: אתי עמרם, אסנת בן שלום.