"איך לפעמים אני" – תערוכה של ארבע אמניות היוצרות בחומרים שונים, בעמלנות ובהתמדה מעניקות משמעות ותוכן חדשים.

האמניות משתמשות בחומרים השייכים לטריטוריה הנשית, ועוסקות בכיסוי מנטאלי, תוך בדיקת המרחב הסובב אותן. מרחב נשי דרך – קשירה, תפירה, רקמה, חיבור, פרימה, פרוק וצמיחה.

 

בותיינה אבו מלחם- ילידת ערערה, מעבירה את מורשת הרקמה הפלסטינית לשפת אמנות עכשווית, מביטה נכוחה כאמנית ערביה פלסטינית, בעלת אזרחות ישראלית, אל עולמה החיצוני מתוך עולמה הפנימי התחושתי.

בדים לבנים ארוכים נרקמים ונתפרים כקרטוגרפיה – העוסקת בהכנת מפות ובחקר התהליך. לכל אורך העבודה נעוצות סיכות תפירה רבות, חודרות, מעוררות צמרמורת וחרדה.

נרקמים קשרים המחברים בין עבר והווה, בין אותנטי למודרני, בין זהות, זמן ומקום כמפה טופוגרפית רגישה וכואבת.

 

ליהי בן שלום – בת גבעת חיים מאוחד, בודקת את גבולות החומר. העבודות נעות במרחב שבין החומר, חלל הפנטזיה והממשי. ליהי יוצרת בחומרים יום יומיים ופשוטים, ובהתערבותה נוצרת התפוררות ובלייה.

"ככל שהחומר מתבלה והחור גדל , יש יותר מרחב למופשט והלא חומר, מרחב אשר מאפשר למציאות להפוך למחשבה, לרעיון, לסיפור " כותבת ליהי.

ליהי מעלה את השאלה מהו מינימום החומר הדרוש לקיומו של הריק ולהיפך?

 

איבתיהאג' אקילאני – ילידת כפר קרע, יוצרת מיצב שמורכב מהנפטה של זרעים- "חוד".  המיצב הוא המשך של סדרה שהתחילה מהכפר "המוהגגרין" הנטוש – עין חוד. "חוד" פרושו – אגן. זהו ביטוי יום יומי בבית הערבי המציין מקום לזריעה.

בתערוכה זו יצרה את שני המיצבים – "חב חוב" – זרעים / אהבה

"חוד ארד " – אגן אדמה.

האמנית מבטאת את נשיותה דרך התנועה הספירלית, זריעה, צמיחה – אמא אדמה.

 

ארנה בן צבי – עוסקת בעבודותיה במעטפת האישית, באמצעות חומרים שונים.

"בתהליך העבודה בשנים האחרונות עסקתי במעטפת האישית. מתוך התבוננות בסביבת הבית – אני עוסקת בדיאלוג בין הווה לעבר, ומשלבת מילון אסוציאציות פרטי – רשימות מילים בעבודות הטפטים ועבודות טקסט כמו I am a wife & mother "ילדה טובה" , העוסקות בזהות אישית, חברתית ומקצועית. " כותבת ארנה.

ארנה מתמודדת עם הנשיות, התא המשפחתי, הקשר עם האם, האמהות והגעגוע.

 

כולן עוסקות בשפה נשית, חושית, עוצמה מול רוך, בניה מול הרס, חיים ומוות, עבר מול הווה –"איך לפעמים אני ".

 

אוצרות : אתי עמרם ואסנת בן שלום